ביהמ"ש העליון התבקש (31.10.07) להורות על איסור עיסוק של העוררים בתחום הדלק. כמו כן, לדיון בבקשות ביקשו להצטרף מס' צדדי ג', שטענו כי יש לשחרר כספים תפוסים לצורך פירעון חוב של המבקשים כלפיהן. כן הוגשה בקשה של בני משפחה של חלק מהמבקשים בטענה כי חלק מהרכוש שייך להם.

ביהמ"ש העליון (בבש"פ 6817/07 שניתן ע"י השופטת ארבל) דחה את הבקשות הנ"ל ופסק כי:

הבקשה לתפיסת רכוש לצורך חילוט נעשתה מכוח ס' 21 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000.

ע"מ שתקום סמכות חילוט יש לבחון האם יש תשתית ראייתית לאישומים לפי החוק. בענייננו יש תשתית לכאורית לכך שהמבקשים  היו מעורבים במהילת דלק תוך מאמץ להסתיר הדבר ולהיערך לאפשרות של בדיקות וחקירות של רשויות המדינה.

חופש העיסוק היא זכות יסוד חוקתית. זכות זו אינה מוחלטת ולכן נדרש איזון ראוי בינה לבין זכויות אחרות, תוך מתן משקל מיוחד לחופש העיסוק. עצם מתן הוראה על איסור עיסוק מהווה פגיעה קשה במבקשים וכן במשפחותיהם ובעובדיהם. יחד עם זאת, התמונה הראייתית תומכת במסקנה כי התרת המשך עיסוקם בתחום הדלק עלולה להקל עליהם להמשיך ולבצע עבירות מעין אלה המיוחסות להם. לפיכך, יש להותיר על כנו את איסור העיסוק לגביהם.

הסעד הזמני מיועד למנוע מהעבריין המורשע להפיק תועלת מרכוש שהניבה לו העבירה ולאפשר מימוש תכליות החילוט שהן הרתעה וקניין. יחד עם זאת אם ניתן לנקוט אמצעים חלופיים שדי בהם כדי להבטיח את אפשרות החילוט או השגת תכליתו בעתיד, תוך פגיעה פחותה בקניינו של בעל הרכוש, יש להעדיפם על פני תפיסת הרכוש עד תום ההליך המשפטי, לפיכך שוחררו כלי רכב פרטיים של המבקשים בתנאים.

גם בקשת החברות הנושות נדחית. מקום שהחייב הינו נאשם שהורשע בפלילים ובין נכסיו מצויים גם נכסים שהושגו בעבירה ולכן מתבקש חילוטם, אין לראות באותם נכסים חלק בלתי נפרד ממסת נכסיו במישור האזרחי. אין באפשרות הנושים להיפרע מנכסים אלה, שכן אין באפשרות הנאשם-החייב לפרוע חובותיו מרכוש שאינו שלו, אלא נתפש רעיונית כשייך לציבור מעצם זיקתו למעשה העבירה. המדינה כמחלטת אינה עומדת בשורה אחת עם הנושים ומתחרה עימם על חלקה ברכוש.