כזכור, שלושת הראשונים הורשעו בשני אישומים של קבלת דבר במרמה, וכן במרמה והפרת אמונים. כמו כן הנאשמים הראשונים הורשעו במסגרת האישום השלישי בעבירה לפי סעיף 3 (א)(1) לחוק איסור הלבנת הון התש"ס – 2000 (להלן:"החוק") עבירה שעניינה פעולה בכספים שמקורם בעבירות הנ"ל, כספים שהינם בגדר רכוש אסור, במטרה להסתיר או להסוות את מקורם ואת זהות בעלי הכספים. הנאשם הרביעי , הורשע בקבלת דבר במרמה.

על פי פסק הדין, ניצלו הנאשמים במשך שנים ארוכות את בכירותם במשרד המשפטים כדי להעביר לעצמם, כעבודה פרטית, עבודות שמאות שהוחלט למסור לשמאים פרטיים, במסגרת מיקור-חוץ.
הם המשיכו לעשות כן גם לאחר שקיבלו תוספת של 27% לשכרם עבור הימנעות מעבודה פרטית, כשהם מסתירים כל העת מהשמאי הממשלתי הראשי את העובדה שהם עושים את העבודה בעצמם, ובמקביל מציגים לביטוח הלאומי כאילו קיבלו היתר לכך. הארבעה גם הונו את הביטוח הלאומי, כשניפחו בעשרות מיליוני שקלים את שכר הטרחה שגבו עבור השומות שהכינו באופן פרטי, לבחינת זכאות אנשים שונים לגמלה מהמל"ל.

השופטת רעיה חפרי-וינוגרדוב ציינה בגזר הדין, שבעבירות צווארון לבן האינטרס הציבורי הוא מרכזי, ו"עניינו בחשיבות כיבוד ושמירת החוק, ביעור השחיתות וטוהר המידות וניקיון הכפיים בשירות הציבורי, כמו גם בחומרת העבירות, היקפן ומשך ביצוען".

"עבירות כאלה", הוסיפה, "פוגעות בציבור לא רק במובן נטילת כספי ציבור נכבדים בהיקפם, אלא אף פוגעות פגיעה קטלנית ביחס האמון שעל הציבור הרחב לרחוש לשירות הציבורי, פגיעה המזיקה ועושה שמות בבסיס המרקם הדמוקרטי של החברה. גם למעמדם של הנאשמים יש השלכה על גזירת עונשם. כחשיבות המעמד והסמכות, כך גודל האחריות והחובה".

השופטת הורתה לחלט, מכוח סעיף 21 לחוק לאיסור הלבנת הון, סכום של כ-2.2 מיליון שקל מהכספים שהופקדו פיזית בחשבון הבנק של השמאי הראשי והוקפאו, וסכום דומה בנוגע לסגנו. זאת, משקבע בית המשפט כי חילוט על פי סעיף 21 לחוק, נוכח תכליתו, משמעו חילוט בגובה סכומי הנטו שנכנסו לחשבונות הבנק של הנאשמים בעקבות פעולת הלבנת ההון (עבירה על פי סעיף 3(א) לחוק), להבדיל מחילוט בגובה סכומי הברוטו בהתייחס לעבירת המקור, קרי בשווי הרכוש האסור וחילוט בשווי מלוא שכר בעבירה. גם כ-1.6 מיליון שקל מכספיהם של האחרים חולטו. לבקשת המדינה ובהסכמת הנאשמים, סוכם שהכספים יועברו לביטוח הלאומי.