עובדות המקרה מעלות כי המערערת, שעיסוקה מתן שירותי מטבע ופעילות של המרת מטבע, הפרה את הוראות החוק והצו כאמור המטילות חובות זיהוי, אימות פרטים וכן חובות דיווח לרשות לאיסור הלבנת הון.

             ההפרות בוצעו במשך תקופה ארוכה יחסית (בין חודש ינואר 2004 ועד חודש אפריל 2005), ועל אף שהמערערת קיבלה מבעוד מועד מכתב מאת הרשות לאיסור הלבנת הון בדבר חובתה למלא אחר הוראות החוק והצו.

           כמו כן, מפרוטוקול הוועדה עולה, כי נכון למועד כינוס הוועדה (12.6.06) לא פעלה המערערת לתיקון הליקויים ולא העבירה דיווחים לרשות על הפעולות החייבות בדיווח.

             טענתה העיקרית של המערערת היא כי מדובר בהפרה ראשונה, אשר בוצעה בתום-לב ועקב אי הטמעה מספקת של הוראות החוק.

בהחלטתו, הדגיש ביהמ"ש את חשיבותה של חובת הדיווח אשר בגין הפרתה קבע המחוקק שני אמצעי אכיפה, בשני מסלולים מקבילים - מסלול פלילי ומסלול מינהלי. המסלול המינהלי נועד למקרים "קלים" יחסית, לגביהם סבורה הרשות המוסמכת, כי אמנם הופרה חובת הדיווח אלא שניתן להסתפק בהליך מינהלי, שעיקרו הטלת עיצום כספי, כמו במקרה שלפנינו.

בנוסף קבע ביהמ"ש כי תפקידו של בית המשפט בהליך הערעור לבחון את סבירות ומידתיות החלטתה של הועדה, אם זו מיישמת את אמות המידה והעקרונות המקובלים, ולבדוק אם לא נפלו בהחלטה טעות חמורה, או פגם היורד לשורש העניין ומצדיק התערבות. במקרה דנן,  לא מצא ביהמ"ש כי נפל פגם בהחלטה ועל כן, קבע כי אין מקום להתערב בממצאי הוועדה או בקביעותיה.

לפסק הדין - ראה וע 000197/06