נסיבות המקרה מעלות כי בין השנים 1998 – 2002 הוציא הנאשם מסמכים הנחזים להיות חשבוניות מס על שמות עוסקים שונים, לפיהן סופקו סחורות למסעדות שבניהולו. הלכה למעשה לא סופקו סחורות או לא סופקו סחורות בהיקפים המתוארים באותם מסמכים המתיימרים להיות חשבוניות מס. הנאשם, בעצמו או עם אחרים, עשה שימוש בחשבוניות שבהן זוייף סכום העסקה, ביצע רישום של החשבוניות הפיקטיביות בספרי החשבונות של החברות שניהל וניכה את מס התשומות הגלום בהם. הוא אף הוציא כנגד החשבוניות הפיקטיביות שיקים שנרשמו בכזב כתשלומים לספקים או נרשמו בספרי הנהלת החשבונות של החברות כתשלומים לספקים.

השיקים הללו יצרו מאגר כספי שמקורו במישרין או בעקיפין בעבירות לפי סעיף 117[ב][3] לחוק מס ערך מוסף אשר נעברו בנסיבות מחמירות ומשום כך מהוות "רכוש אסור". במקביל, ביצע הנאשם ברכוש האסור פעולות בנקאיות ופעולות אחרות האסורות לפי סעיף 3א לחוק איסור הלבנת הון. סכום הכספים שהולבנו הוא 5,291,876 ₪.

בגזר דינו, ציין כב' השופט ד"ר ע. מודריק כי "הפעילות הפלילית האמורה התפרשה על פני מספר שנים כשהנאשם פועל במרמה ובתחכום תוך שימוש בשמותיהם של אנשים חפים מכל אשמה שהיו ספקים לגיטימיים של עסקיו. הוא פעל כאמור בעצמו ובעזרת אחרים והחלק הארי של העבירות בוצע אם כן בנסיבות מחמירות... לא למותר לומר כי הנאשם נותן את הדין גם בשל  עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. חוק זה חדש יחסית וכעת מתחילים "להבשיל" פירות אכיפתו. גישת המחוקק בחוק זה היא לכיוון החמרת עונש ועלי לקחת את זה בחשבון שעה שאני עורך השוואה "פנקסנית" ("אינוונטר") של העבירות שהנאשם הודה בהן לעבירות ולעונש של עברייני מס בתיקים אחרים..."

בנוסף לגזר הדין, ניתן צו חילוט של רכוש שנרכש בכספי עבירותיו של הנאשם בגובה סכום ההון המולבן. לפיכך חולטו דירתו ומכוניתו של הנאשם, הגם שאינה ברשותו כי אם בידי גרושתו, הואיל ונרכשו באמצעות רכוש אסור שהושג כתוצאה מביצוע עבירות הלבנת הון.