סעיף 350(ו) לחוק החברות, המתייחס למעמדו של נושה מובטח בהקפאת הליכים, קובע כלל יסוד שלפיו לא יינתן צו הקפאת הליכים, אלא אם שוכנע בית המשפט כי ניתנה הגנה הולמת לזכויותיו של הנושה המובטח בנכסים המשועבדים לו.
הפרשנות הקלאסית של מטרת ההגנה ההולמת לנושים המובטחים היא הענקת ודאות מסוימת לסוג מיוחד זה של נושים, בהליך שמאפשר לנאמן בהקפאת הליכים לגרוע, באישור בית המשפט, מזכויות הנושים השונים, כשהדבר נדרש לצורך השיקום.
ההיגיון ביצירת מסגרת של ודאות לנושה מובטח, דוגמת בנק שנתן הלוואה לחברת בנייה לצורך הקמת מיזם של בניית דירות ע"י החברה, הוא מובן. כך גם מובן כי שלילת ודאות מהנושים תרתיע בנקים מליווי פרויקטים, על המשמעות שיש לכך על הפעילות העסקית במשק בעתיד.
עקרונות יסוד אלו עמדו בבסיס טענת באי-כוח הבנקים, שהתנגדו בביהמ"ש המחוזי בירושלים (בפני השופט דוד חשין, ולאחר מכן השופט יעקב צבן) למה שנודע כ"מתווה" שהציע הכונס הרשמי והמנהל המיוחד מטעמו, עו"ד יצחק מולכו, כפתרון ראוי בהליך הקפאת ההליכים של קבוצת חברות חפציבה.
לגירסת הדוגלים בהבנה קלאסית זו, מושגים של "צדק חברתי" ו"שותפות גורל" לא יכירם מקומם בהליך משפטי המובנה בדין.
בבואנו להמליץ בפני ביהמ"ש, באיזו גישה ראוי לנקוט בעניינה של קבוצת חברות חפציבה, שבקריסתה הותירה מאות רבות של משפחות ללא קורת גג - שבר בסדר גודל לאומי - עמדו על הפרק שתי חלופות. האחת, פירוק - שמשמעו השלמת הדירות ע"י כונסי הנכסים מטעם הבנקים רק לדיירים שקיבלו ערבות-מכר כנגד הכספים שהם שילמו. השנייה, הקפאת הליכים - שבמהלכה ניתן יהיה לנסות למצוא מזור גם לאותם רוכשים רבית שהם חסרי ערבויות.
מכוח מעמדנו הציבורי והיותנו גורם אובייקטיבי המחויב להתייחס לכלל הפרטים בתמונה הגדולה, הבאנו בפני ביהמ"ש את חלופת ההקפאה כאפשרות ממשית יחידה לעשיית צדק חברתי עם אותם רוכשים.
ביהמ"ש המחוזי, אשר העמיד בראש מעייניו את טובת כלל רוכשי הדירות, לרבות מאות המשפחות שהיו נותרות חסרות בית בהליך של פירוק, טבע כבר מלכתחילה כעיקרון מנחה את "הדאגה לחלשים" כלשונו, ולאחר מכן אף התעקש על מימושו, וקבע כי "המתווה אינו גחמה של המנהל המיוחד או של האפוטרופוס הכללי, אלא פרי של מבט מקיף ושלם על משבר גדול".
במהלך הדיון עצמו נפרשו בפני ביהמ"ש המחוזי טעמים משפטיים כבדי משקל, בין היתר ע"י "עמותת ידיד", שצורפה להליך על תקן ידיד ביהמ"ש, באשר ל"זכות המשפטית לדיור" העומדת לטובת רוכשי הדירות שלא קיבלו ערבות, ושלטענת משפטני העמותה אינה נסוגה מפני זכותם של הנושים המובטחים להגנה הולמת, במיוחד במקום שבו עלו תמיהות באשר להתנהלותם של הבנקים עד לקריסת החברה, וכל עוד לא לובנה שאלת מעורבותם באירועים שהובילו להתמוטטות הקבוצה.
על הכרעתו הפוזיטיבית של ביהמ"ש המחוזי, נוספה הכרעתו של ביהמ"ש העליון (השופט אשר גרוניס), כי אינו רואה מקום לעת הזאת, לדון בערעור באי-כוח הבנקים על החלטת ביהמ"ש המחוזי, וזאת אף בלי שנקבע על ידו מועד לדיון בבקשה.
המסר של ביהמ"ש העליון לא הותיר ספק, מהי עמדתו הערכית של ביהמ"ש העליון לסוגיה שבמחלוקת, גם אם טרם נזקקו הוא וביהמ"ש המחוזי להגיע להכרעה משפטית סופית בעניין, שאפשר כי משמעה יהיה שינוי ממשי, או למצער פרשנות חדשה, של הכללים שהיו ידועים עד כה בנוגע למעמד הנושים המובטחים בדיני הקפאת ההליכים.
בעקבות החלטת בית המשפט העליון, קיבלו על עצמם מרבית הבנקים הנושים המובטחים, מרצונם וללא הכרעה שיפוטית, את העיקרון כי בתיק זה ראוי שהצדק ייעשה גם על דרך של סיוע לרוכשי הדירות חסרי הערבויות. ימים יגידו אם מקרה חפציבה, שהוא ייחודי יחסית, אכן מהווה תקדים שלאחריו עקרונות יסוד ישתנו, יפורשו אחרת, או שמא הוא היה נכון אך ורק לזמנו ולמקומו.